החלטה בתיק בש"פ 4967/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן נשיא א' אמינוף) בב"ש 1941/05 מיום 17.5.05, לפיה התקבל ערר המדינה על החלטתו של בית המשפט השלום בצפת (השופט: מ' נדל) והוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           כנגד העורר הוגש כתב אישום ובו שני אישומים. באישום הראשון מיוחסות לו עבירות של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו והחזקת נכס החשוד כגנוב. באישום השני - התפרצות לבית מגורים, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 13.4.05 פרץ העורר לדירה בראש פינה, וגנב ממנה ארנק ומפתחות רכב, בהם השתמש כדי לגנוב רכב. העורר נטש את הרכב שגנב בחניון בית ההארחה בקיבוץ מחניים. ביום 2.5.05 תקף העורר שוטר שביקש לעצרו בחשד לאירוע פריצה לרכב והטיח בו מכת אגרוף בפניו. מחומר הראיות עולה שבעת התקיפה הייתה בידו של העורר סכין, אך בכתב האישום אין טענה שהעורר עשה שימוש בסכין. באירוע זה החזיק העורר במפתחות הרכב אשר גנב מהדירה בראש פינה.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, וכי צירוף עבירות הרכוש עם העבירה של תקיפת השוטר מקים נגדו עילת מעצר. עם זאת, נקבע, כי ניתן לשחרר את העורר לחלופה של מעצר בית מלא בבית הוריו.

           על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר וקבע, כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, וכן קיימת עילת מעצר על יסוד מסוכנותו של העורר. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה, כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל 6 הרשעות קודמות בעבירות של התפרצות, גניבה ושימוש ברכב ללא רשות, כמו גם לאור מסוכנותו לציבור העולה מכך שתקף את השוטר, כאשר בידו סכין.

           מכאן הערר שבפני.

           לטענת העורר, טעה בית המשפט המחוזי משקבע, לאור הסכין שאחז בידו בעת תקיפת השוטר, כי הוא מסוכן לציבור. לטענתו, הוא כלל לא השתמש בסכין לתקיפת השוטר, ואף לא התעתד לעשות כן. כך עולה גם מעדותו של השוטר הנוסף שנלווה לשוטר המותקף, כמו גם מהיעדר ממצאים פתולוגיים אצל השוטר המותקף. לטענתו, הסכין שימשה אותו "רק" לפריצה לרכבים. בנוסף, טוען העורר כי אין די בראיות שבחומר החקירה להוכחת עבירות הרכוש המיוחסות לו, שכן לא נמצאו ברכב סימני טביעות אצבעות או ממצאי מז"פ הקושרים אותו לביצוע העבירות. מכל מקום, טוען העורר, בעבירות הרכוש לבדן אין כדי להקים נגדו עילת מעצר, וגם אם קמה עילה כזו, עדיין יש לבחון חלופת מעצר.

           לטענת המשיבה, מסוכנותו של העורר עולה ממעשה התקיפה המיוחס לו, במהלכו אחז בסכין, ומעברו הפלילי המכביד הכולל עבירות רכוש. בנוסף טוענת המשיבה כי העורר נעצר כאשר כפפות לידיו וכובע גרב על ראשו, דבר שיש בו ללמד על מקצועיותו בביצוע העבירות המיוחסות לו.

           מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך לשלב זה של ההליך. כעולה מתיק החקירה, קיימות ראיות ברורות וחד משמעיות לעבירה של תקיפת השוטר, הכוללות את עדותם של השוטר שהותקף, ושל שוטר נוסף שעזר לו. גם באשר לעבירות הרכוש קיימות ראיות נסיבתיות הקושרות את העורר לביצוע העבירות, שכן העורר נעצר כאשר בידו מפתחות רכב ושלט אזעקה, אשר התאימו לרכב הגנוב.

           אשר לעילת המעצר, מנסיבות המקרה שבפנינו, בצירוף הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות רכוש, בכלל זה בעבירות גניבה, התפרצות ושימוש ברכב ללא רשות (חמש הרשעות), עולה כי העורר מבצע עבירות רכוש באופן שיטתי ובהיקף ניכר. גם במקרה שבפנינו טען העורר בחקירתו כי הגיע למקום האירוע על-מנת לבצע עבירת רכוש. העורר הוסיף חטא על פשע ואף תקף שוטר תוך כדי ניסיון בריחה. לעניין זה כבר נקבע, כי עבירות רכוש מקימות עילת מעצר גם בשל החשש לשימוש באלימות במהלך ביצוען:

"עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת רכוש, אם לשמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מהעונש" (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272).

           במקרה שבפנינו, החשש לשימוש באלימות תוך כדי ביצוע עבירת רכוש, אכן התממש, כאשר העורר תקף את השוטר שביקש לעצור אותו.

           בנסיבות אלו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקמה נגד העורר עילת מעצר בשל מסוכנותו.

           עם זאת, אינני סבור שמסוכנותו של העורר היא כה רבה, עד שלא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר, יהא טיבה אשר יהא, ותנאי שחרור נאותים. בד בבד, אני סבור שחלופת המעצר עליה הורה בית-משפט השלום, בבית אמו של העורר בכפר טובא שם התגורר העורר במהלך ביצוע העבירות, אינה חלופה הולמת. בנסיבות המקרה אני סבור כי ראוי שחלופת המעצר תמצא במרחק ניכר מהכפר טובא, באופן שיבטיח, ככל האפשר, את ניתוקו של העורר מהסביבה בה גדל וממנה יצא לבצע את העבירות שביצע. מה גם ששהותו של העורר במחיצת הוריו לא סייעה עד כה למנוע בעדו מלהתדרדר לאורח חיים עברייני.   

           בהיעדר חלופת מעצר אחרת, אין מנוס מלדחות את הערר. עם זאת, העורר יכול לחזור ולפנות לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר לשם הצגת חלופת מעצר אחרת. בכפוף לכך, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ט"ו בסיון תשס"ה (22.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: